סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות מגדיר מהי גניבת עין.
" לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר"
עוולה גניבת עין מותנית בהוכחות שני יסודות מצטברים: קיומו של מוניטין שרכש התובע וחשש סביר להטעיית הציבור, כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה שירות או נכס של התובע או הקשורים אליו.
מה הכוונה שהתובע רכש מוניטין בשירותים או בטובין שהוא מציע לציבור?
לאמור: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע.
כלומר: על התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, באין אבחנה בין הטובין של התובע לבין הטובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש.
במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והכרה בקהל, כשהקהל התרגל לראות בסימן, בתיאור או בשם את ציון עסקו או את ציון סחורותיו של התובע.
מידע משפטי חשוב על גניבת עין
גניבת עין היא עוולה שמשמעותה ניצול שמו הטוב של בעל מוצר או שירות, על ידי הטיית הציבור לסבור שהמוצר או השירות שייכים לאחר.
גניבת עין שייכת להלכות מסחר שאינן הוגנות שהמחוקק ראה לנכון להגן עליהן בחוק עוולות מסחריות.
חוק עוולות מסחריות קובע שניתן לתבוע בגניבת עין רק כאשר התובע והנתבע כאחד הם עוסקים (בעלי עסק מסחרי), המנצלים את המוניטין במוצר במהלך עסקם ובקשר אליו.
יוצא מכך, שמי שייצר מוניטין שלא בקשר לעסקו, או כאשר המוניטין נגזל שלא למטרת שימוש עסקי – לא יוכל ליהנות מהגנת גניבת העין.
כדי להצליח בעוולת גניבת עין על הטוען לקיום מוניטין נטל ההוכחה להוכיח את המוניטין שרכש – אם יכשל בהוכחת המוניטין לא יקבל סעד בעוולה זו.
מהו מוניטין?
כשאותו מוצר או שירות רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור.
כיצד מוכיחים מוניטין?
הדבר מתאפשר בכמה דרכים: מעריכת סקר צרכנים ממוקד לאותו שירות או מוצר, דרך הוכחת חיקוי והעתקה, הוכחת שימוש ממושך ונרחב בשם המותג, השקעה בפרסום וכדומה.
חשש להטעיה
לאחר שבשלב הראשון הוכח קיומו של מוניטין שומה על הנפגע להוכיח סכנת הטעיה של קהל הלקוחות לגבי מקור הטובין או רכיבים מהותיים אחרים שלהם המקשרים בינם לבין המקור שאינו מקורם האמתי.
העוולה היא הניסיון לגרום לציבור הלקוחות לקשור בין המוצרים לבין שמו הטוב של מישהו אחר, שאינו היצרן.
לצורך קביעת סכנת הטעיה נקבע שלושה מבחנים מצטברים
1. מבחן המראה והצליל או העין והאוזן
בית המשפט יבדוק האם קיים דמיון בין המוצרים השונים, שמותיהם, חזותם וכיוצא בזה, שעלול ליצור חשש להטעיה.
הבחינה של ביהמ"ש תהיה בחינה כוללת של המוצר כולו, ולא של רכיבים נפרדים ממנו. מבחן המראה והצליל יעשה במקומם הטבעי של המוצרים בעיני הצרכן, ולא במנותק.
למשל – איך נראים שני המוצרים כשהם עומדים על מדף בסופר ולא כל מוצר בנפרד, כשכל רכיב משווה בנפרד.
2. מבחן סוג הלקוחות וסוג המוצרים
הכל יעשה מתוך הסתכלות מעיניו של הלקוח הסביר והרגיל, שאינו זוכר כל פרטי המוצר הספציפי, אלא אם מדובר במוצר ייחודי או שהלקוח הוא בעל מקצוע מיומן, ולכן מדובר בבחינה כללית.
גם אם מדובר בתחומים שונים יש לקחת בחשבון תחומים משלימים.
ככל שמתחזקת הגישה של "מתיחת" המוניטין של המותג לתחומים אחרים, מוענקת הגנה יותר נרחבת למותגים ידועים, גם בתחומים בהם לא עסקו בעבר.
3. מבחן הנסיבות
בית המשפט מתייחס למבחן זה, כמבחן השכל הישר.
היסוד הראשון: יסוד המוניטין אינו קל להוכחה מאחר והגדרתו אינו קלה.
הכוונה לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות- בכוח אשר מעוניינים ברכישתו.
בע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראלים פניציה בע"מ פד"י מ"ח (3) 224
התווה ביה"ש העליון את דרכי הוכחות קיומו של מוניטין בעילה של גניבת עין.
שימוש ממושך ונרחב יכול שיהיה בכוחו להוכיח את רכישת המוניטין והוא בדרך כלל תנאי הכרחי אך לא מספיק.
המבחן החשוב יותר הוא מהותו של השימוש שנעשה בסימן, כך שעל התובע להוכיח כי נעשה שימוש כזה שהקונה בשוק מזהה את הסחורה כסחורתו שלו.
היסוד השני: החשש להטעיית לקוחות:
מדובר במבחן אובייקטיבי לקיומו של חשש סביר שהמצג שהציג הנתבע יגרום לצרכן לטעות ולרכוש מוצר של הנתבע, בעוד שהוא סבור שהוא רוכש מוצר של התובע.
לצורך הוכחת יסוד זה, לא נדרשת כוונת הטעיה, ואף לא נדרש להראות קיומה של הטעיה בפועל של צרכן זה או אחר : די בסיכון לקיום ההטעיה.
עוד נקבע בפסיקה כי הטעייה קיימת, לא רק שעה שהמוצר או השירות נחשבים בטעות למוצר או השירות של התובע, אלא גם כאשר הם נחשבים בטעות לקשורים אליו.
על מנת לקבוע האם קיים חשש ממשי להטעיית ציבור הלקוחות, נקבע המבחן המשולש המורכב מהמבחנים הבאים:
(א) החזות והצליל
(ב) סוג הסחורה וסוג הלקוחות
(ג) שאר נסיבות העניין
ואליו מצטרף מבחן השכל הישר, במסגרתו יש להשוות את הדמיון בין הרעיונות המועברים ע"י המוצרים או השירותים הנדונים.
מבחן המראה והצליל
זהו המבחן המרכזי מבין שלושת המבחנים הנ"ל. מהותו הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם.
יש לתת משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם.
מבחן סוג הסחורות והלקוחות
ככל שמבחן זה מתייחס למידת הדמיון בין מוצרי התובע והנתבע אשר לגביהם נעשה שימוש בסימני מסחר. מבחן סוג הסחורות אינו מתמצה אך בשאלת הדמיון בין המוצרים אלא הוא עוסק אף בהשפעת סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה.
מבחן סוג הלקוחות מורכב בשני עניינים משלימים:
האחד- אם המוצרים פונים לאותו סוג לקוחות
השני- כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה או השירות על הסיכוי להטעיה.
ככל שמדובר בסוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה.
מבחן השכל הישר, מגלם מסר רעיוני כלשהו בסימן, מעין אומנות.
במצבים אלה יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים על-ידי שני הסימנים.
במקרים בהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של הנתבע זהה, או דומה , מהותית לזה העולה מסימנו של התובע, עשוי בית המשפט לראות בכך הפרה אף אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל.
לקבלת מידע נוסף ויעוץ משפטי בנושא ניתן לפנות למשרד עו”ד אורלי ספיר סחייק בטלפון: 04-8528528 | 054-2122878 או להשאיר פרטים ואנו נחזור אליכם.
